׳לרקוד בגשם׳

מדריך למתמודדת עם סרטן ומשברי החיים
 

"אני מצטערת לבשר לך שיש לך סרטן שד"

10 בינואר 2021 , 10:35 בבוקר, פרופסור מנס מנחיתה עליי את הנורא מכל.

אני בת 42, בשיא הקריירה שלי כמטפלת רגשית ומרצה,

לצידי יושב אפי בעלי, ואני מרגישה איך הקרקע נשמטת מתחתיי.

באותו הרגע העולם שלי עצר מלכת, בעוד שעולמם של שאר האנשים המשיך להסתובב כרגיל.

האם אצא מזה? מה יהיה עם הילדים? האם אפי יצליח לטפל בהם לבד?

האם אאבד את השיער? מאיפה יהיו לי כוחות?

איך אתמודד עם שינוי הגוף שלי? מה יהיה?

כל כך הרבה שאלות, ואפס תשובות.

בחרתי לשתף את המסע שלי ברשתות החברתיות. שיתפתי בגילוי לב את הפחדים, האתגרים, חוסר האונים, וגם את האמונה, התקווה והגישה שלי להתמודדות עם משברים וצמיחה מהם.

כשהשיתופים צברו אלפי תגובות, וגיליתי שאנשים רבים שואבים מהם השראה, כלים וכוחות, הבנתי שאני חייבת להעביר הלאה את הידע הזה כדי שעוד נשים וגברים ישאבו ממנו כוחות להחלמה קלה יותר.

במהלך ההחלמה שלי הבנתי ש"החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם", וקיבלתי החלטה חשובההזמן לחיות הוא עכשיו, אז בואי נחיה את הרגע הזה במקסימום.

מה תקבלי מהספר?

השראה

אופטימיות, תקווה ואמונה

הבנה שאת לא לבד

כלים וכוחות להתמודדות נפשית ורגשית

כלים פרקטיים להתמודדות עם שלבי ההחלמה השונים

נקודת מבט נוספת של המלווה העיקרי של החולה ושל הילדים של החולה

הספר חושף לעומק את הקשיים העיקריים בהתמודדות עם המחלה, בשלביה השונים, כולל:

הכאבים והקשיים הפיזיים, תופעות הלוואי של הטיפולים, אובדן השיער והשדיים, התמודדות עם הרופאים, קשיים בזוגיות, התמודדות עם הילדים, הדילמה של מתי והאם לספר, הדילמה של האם להמשיך לעבוד, תחושת הבדידות, חוסר האונים, הפחדים הרבים, הקושי לבקש עזרה, תחושת האכזבה הקשה מבגידת הגוף, אובדן השליטה על הגוף, על הבריאות ועל החיים, הפגיעה במיניות וקשיים נוספים.

ובעיקר – איך אפשר להתמודד עם כל זה ואפילו לצמוח מזה?

בספר אני חושפת את ההתמודדות האישית שלי עם סרטן השד ומושיטה יד לנשים נוספות שנמצאות גם הן באותו מקום וזקוקות לעזרה, לתמיכה, להכוונה ולמידע על מה צופן להן העתיד. 

הספר שוזר בתוכו כלים ותובנות אותם אספתי עם השנים מעולם הnlp, הפסיכולוגיה החיובית, המיינדפולנס, הזן והבודהיזם, והם משתלבים לכדי גישה מנצחת להתמודדות עם משברים ולחיים בכללהספר מלמד איך לפתח אופטימיות, קבלה, חוסן נפשי, איך להתחבר לעוצמות שבנו ואיך לנצח עם הקלפים שקיבלנו.

בנוסף, הספר מכיל נספחי בונוס בהם תקבלי:

הצצה לנקודת מבטו החשובה של המלווה העיקרי של החולה, הצצה לנקודת מבטם של הילדים של החולה, טיפים פרקטיים רבים להתמודדות עם שלבי המחלה השונים: האבחנה הראשונית, הניתוחים, הכימו, ההקרנות, השיקום ושיקום המיניות, מנטרות מעצימות להחלמה אותן תוכלי לשנן לעצמך על מנת לחזק את עצמך בתקופה זו ולייצר תודעה בריאה וחזקה בגוף בריא, קישור לשתי מדיטציות מוקלטות להחלמה, לתקופת הכימו ולניתוחים.


אם את מתמודדת עם סרטן או מחלימה מסרטן – את חייבת לעצמך את הספר הזה.
אם את מתמודדת עם מחלה או משבר – זה הספר בשבילך.
אם את מכירה מישהי שמתמודדת כעת עם המחלה,
הספר הזה הוא המתנה הטובה ביותר שאת יכולה להעניק לה.
  "זה היה כמו תנ"ך עבורי בתקופה האבחנה. ספר חובה לכל מתמודדת" / טל מזור, המשחקולוגית.  

טעימה מהספר

מבחן קבלה

בחיים לא דמיינתי שאסע מבת ים לחיפה רק בשביל להסתפר. כל הדרך אני בלחץ. יושבת בשקט רוב הנסיעה, כל כמה דקות, דמעה או שתיים זולגות לי על הלחיים. מדי פעם זורקת כמה מילים לאפי על כמה שאני פוחדת והמתוק שלי מקשיב לי ומרגיע.
אני נכנסת למספרה ויודעת שאת התספורת הזאת, אותה בחיים לא אשכח, אני הולכת לעשות בתנאים שלי. בזמן האחרון איבדתי שליטה על כל כך הרבה דברים בחיי ואני מרגישה שכאן אני חייבת לעשות את זה בדרך שלי, במעט שליטה שנשארה לי. אני פוגשת את אבי, הספר המקסים, והולכת איתו ועם אפי לחדרון הפרטי בקצה המספרה, המוקדש לחולות סרטן שעוברות שם את טקס הגילוח הקשה. בדרך אני רואה את אחת העובדות מטאטאת ערמה של שיער ארוך חלק בצבע חום על הרצפה, וליבי מחסיר פעימה. הדמעות מתחילות לרדת לאט לאט ואני מחזיקה את עצמי לא להתפרק. שלושתינו נכנסים לחדר וסוגרים את הדלת, אני מתיישבת מול מראה לבנה בזמן שהדמעות זולגות, ואבי הספר שואל אותי האם לכסות את המראה.

קו הסיום

דמייני שאת בקו הזינוק לריצת מרתון, מישהו יורה את יריית הפתיחה, ואת מזנקת באטרף לעבר הריצה של חייך בכל הכוחות שלך. מסביבך יש שופט, צוות מקצועי, מתחרים נוספים, חברים ומצלמות, ואז, בשארית כוחותיך את מגיעה לקו הסיום עם הלשון בחוץ, נחה ומנסה להחזיר לעצמך נשימה, עפה על עצמך שהצלחת! הגעת לקו הסיום! עשית את זה! ניצחת!

ובאותו הרגע – כולם נעלמים ואת נשארת לבד.

ככה זה סרטן. פתאום באמצע החיים, הגיעה לחייך מחלה מסכנת חיים משום מקום. התמודדת איתה בכל כוחותייך. נגמר. וזהו. במקום משאית עמוסה במדליות נשאר ריק גדול. עד כמה שהכינו אותי לזה, שהקושי העיקרי בהתמודדות מגיע דווקא בסוף, כשהכל נגמר ומסיימים את הפרוטוקול, הניתוחים והטיפולים, זה לא באמת עוזר, וגם אני חוטפת את השוק של חיי כשהכל נגמר. מהרגע שסיימתי את הפרוטוקול הרפואי, אני מרגישה שהמערכת הרפואית הגדולה נטשה אותי ושחררה אותי חזרה לעולם הגדול, אחרי שנה שבה הייתי עטופה בצמר גפן של ביטחון והגנה. מה עושים עכשיו? איך חוזרים לחיים הרגילים? מי ידאג לי עכשיו? מי ישמור עלי?

מסיום הפרוטוקול, ועם כל יום שעובר, אני מרגישה את הציפיות של הסביבה שאכניס את הסרטן לתוך קופסא, אסגור אותה, אניח אותה בצד, במחסן של חיי, ואמשיך הלאה. כאילו שהסרטן הוא משהו שבאמת אפשר להניח בצד ולשכוח ממנו.

תפריט נגישות